היפר נשגב
בוריס מרינין
הקדמה
ההיפר נשגב - נשגב החדש והאפל, החוויה האפלה, המפחידה. היראה. הפטנזיה, מקום שאי אפשר להגיע אליו, עצם ההתקרבות לאותו המקום הסמלי מעורר התענגות. אך אי אפשר לחוות במלואה את הפנטזיה, אפשר רק לטעום אותה, בתנאים נוקשים של בנית עולם שלם של סימולציות שהופכות להיות לדבר האמיתי והממשי - היפר נשגב. תופעת תרבות הזאת מתבטא בהמון תחומים. אדגים את התופעה הזאת בעזרת תחומים שונים בתרבות העכשווית, החל משינוי המיניות, ספורט אתגרי, תרבותיות פופולריות והיחס שלו לעולם הדתי. אתחייס גם לפרקטיקת האומנות שפתחתי לעצמי בעקבות המחקר בהיפר נשגב.
התנאי להיפר נשגב הוא קיום האיווי כסימולקרה, מה שמוביל לחוויה הנקראת נשגב. זהו גישה נוספת בהיפר-ריאליזם. זהו חיקוי של הנשגב הדתי הקדום במושגים עכשווים. המושגים שבהם אשתמש, כגון ברק, קאנט, לאקאן ובודריאר – הן אינן תנאי לקיום ההיפר נשגב. אלה הסבר תיאורטי מעמיק לחוויה של ההיפר נשגב בתחומים שונים.
רקע היסטורי
המילה sublime באה מהמילה הלטינית sublimis השילוב של שני המילים sub "מעל ל.." ו- limis גבול, חוק או אפשרות אחרת. Limen מעבר. בעבר המושג הזה היה בשימוש אצל – האלכימאים שרקחו את שינוי החומר ממוצק לנוזל, לגז ובחזרה. בכימיה המודרנית עדיין משתמשים במושג sublimation אך בלי כל קונוטציה מיסטיות שמציינות מעבר למצב רוחני גבוהה יותר. במאה ה 11 המילה חזרה לעצמה בכתבים של סופר יווני בשם לונגינוס שנקראו 'Do sublime' 1619. בתרגום של ניקולס בוילאו. לונגינוס טוען שהמטרה העליונה באומנות זה לעלות מעל האירועים האקראיים כדי ליצור חוויה נעלה וטובה יותר. לונגינוס מציג את האמן כגיבור על. הנשגב הוא כמהה לגבולות הנפש, מעורר את הדמיון וגורם לאקסטזה.
בשנת 1757 פילוסוף ותאורטיקן פילוטי אירי בשם אדמונד ברק כתב את הספר "חקירה פילוסופית של המקור לרעיונותינו בדבר היפה והנשגב" שבו ברק ציין רעיונות חדשים בדבר הנשגב. בורק התייחס אל הנשגב כאל אפקט נעלה, מרומם וחורג מן האנושי, שיכול סמלית להרוס חיי אדם, או לפחות לגרום לו לחוש חסר אונים ולאבד את השליטה האינטלקטואלית והויזואלית על הסביבה. הנשגב כולל מומנט של הפתעה ופחד, מומנט שמפעיל כוח שהוא מעבר לאנושי. את הכוח הזה בורק זיהה עם האלוהי. ולכן הקליטה האסתטית של הנשגב היא מעין הנאה מהולה בכאב, מעין אימוץ שרירים ותגובה אינסטנקטיבית של שימור עצמי. הממריצה את זרימת האדרנלין לנוכח חיזיון מפחיד והרסני.
מנגנון כזה הופך את ההרס לבניה, את הפחד ואת חוסר האונים להכרה, ולאישור של מה שהרס אותם. וכדך נוצר סיפוק דווקא בסביבה שסיפוק בה הוא ביסודו של הדבר בלתי אפשרי, שכן זהו סיפוק שנפגש שוב ושוב ומייצר את התשוקה הלא ממומשת ולא נגמרת אל הנשגב. מושג הנשגב של ברק הוא הנאה המתעוררת עקב חרדה. בדומה ללונגינוס ברק ראה בנשגב מקור להתחזקות, חוויה עוצרת נשימה, אל המקום הנעלה הנשגב. שניהם – הגדירו את הנשגב כמקום סימלי.
הנשגב של קאנט לעומת זאת מסרטט את מושג הנשגב מנקודת שיפוט רפלקסיבי טראנסדנטאלי סינטטי שמופעל על ידי הסובייקט כלפי חוץ. המילה Erhabene בגרמנית אומרת התעלות, או מצב מעל. קאנט מפצל את הנשגב לשיפוט של טעם, ושיפוט צורני/אל צורני. לשם ההבחנה ארצה להתייחס אך ורק לשיפוט הצורני. שיפוט הטעם אינו רלוונטי כאן, ההיפר נשגב זהו מושג שאינו נתון לשיפוט היפה. קאנט מתייחס לשיפוט הצורני כשיפוט של הטבע. תחת המושג "טבע" קאנט מתכוון להכול, לבסיס של כל הדברים, הצורה של הכול. הנשגב הצורני/אל צורני. החסר צורה "Formlosen" וצורני סופי. השיפוט החסר צורה מתייחס למושג דינמי, שיפוט של כוח "dynamisch". שיפוט של דבר שלא ניתן למדידה, כגון סופת ברקים. השיפוט הצורני מתייחס למושג של שיפוט גודל או כמות "Mathematisch". המושג מתייחס לדברים בעלי כמות וגודל, למשל כמות גדולה של חיות פרע, או הר מאוד גבוה. שני המושגים האלה הצורני והחסר צורה מעוררים פחד "furcht". בפעמים כשהפחד מתייחס לשיפוט כוח חסר צורה, ואין את האובייקט המפחיד "Gegenstand der furcht". זהו בעצם היראה. קאנט אינו התייחס כאן להתגלות אלוהית.
שיפוט סינטטי של הטבע יכול להחשב ככוח, משמע כוח נעלה שיכול להבחן כאובייקט מפחיד ומעורר פליאה וכבוד. מכאן ניתן להבין ששיפוט רפלקסיבי טראנסדנטאלי סינטטי של כוח שלא ניתן למדידה הוא נשגב. נשגב הוא בין היתר כוח שלא ניתן למדידה וייצוג. הוא אינו ניתן לייצוג כיוון שהוא אינו ניתן למדידה. לפי קאנט יש כוח שמפעיל את הטבע. הוא לא ניתן להבנה אנושית סופית מתמטית כמותית, למרות שיש נסיון לכך על ידי המדע. מעבר לכך, הכוח שפעיל את הטבע הוא טרנסנדנטי, אינו בתפיסה האנושית. קאנט בכל הכתבים שלו חוזר על המשפט "אם אתה חייב – אתה יכול". לכן לפי קאנט אם יש כוח שמפעיל את הכול, יכול להיות כוח עליון שמפעיל את הטבע, הוא חייב להמצא. קאנט רומז כאן לאלוהים. מבחינתו, סיבתיות זאת תכונה אנושית. ולכן זה אנושי לחשוב שיש אלוהים. יש לציין שכיום מושגים של סיבתיות מאותגרים על ידי המדע והאומנות העכשווית, לכן מושג האלוהים מתחמק. אנו לא חושבים שהאלוהים הוא כוח עליון ולא מפחדים ממנו, כפי שניטשה טוען האלוהים הוא מת, הפחד ממנו כבר אינו רלוונטי.
הטבע מבחינת קאנט נמצא גם בטרנסדנטאלי וגם בטרנסנדנטי. אותו המיכניזם שיכול להיות שמפעיל את הטבע, הוא נמצא גם בתפיסה וגם לא בתפיסה האנושית, או בין לבין, שם נמצא האלוהים והוא אינו ניתן לייצוג. מבחינתי הנשגב ניתן לייצוג דרך סימולקרה של האיווי, ודרך האיווי הלאקאניאני נוצר היפר נשגב, השלב הבא של הנשגב. זאת אומרת יש צורך. הצורך הוא בנשגב, אותו ממלא אלוהים במקרים מסוימים מאז תחילת המונותאיזם. הנשגב החדש מתבטא בדתיות.
חשוב להבחין כאן בין גישה הגיונית אנאליטית, לבין גישה פרשנית. לפי קאנט הנשגב הוא הבחנה אנאליטית, לפי ברק זאת גישה פרשנית. במשפט "אם אתה חייב – אתה יכול" קאנט נכשל. כי המשפט הזה הוא בעצם פרשני ואינו הגיוני. ההגיון שנמצא בבסיס התרבות המודרנית אינו עובד. ההיפר נשגב זהו מושג פרשני, המנסה להצביע על תוצר תרבות ועל ביקורת תרבות עכשווית.
הטעות בנשגב הדתי נמצא במילה "נשגב" עצמה, כפעולה מעלה למעלה. התנועה של המילה נשגב היא למעלה או מעבר. אך אפשר לראות מקומות בהם הצורך בהיפר נשגב מוצא את עצמו. והמקומות האלה אינם "למעלה" או "מעבר", אלה למטה וכלפי פנים גם כן. הצורך שמתנהג כמו האיווי הלאקאניאני יכול להיות מכוון ומהונדס.
האיווי של לאקאן.
הסובייקט הרדוף על ידי החסר זקוק לא רק לשם סיפוק צרכיו הביולוגיים, אלה גם לצורך סיפוק תביעתו לאהבה ולהכרה. האיווי (desir) הוא ההפרש בין הצורך לתביעה. כלומר, האיווי הוא מה שנותר לאחר שמחסירים מין התביעה לסיפוק את הצורך הביולוגי. האחר לא יסופק לעולם את התביעה כולה. החסר מעודד את הסובייקט למלא את האיווי בדרכים רבות ומגוונות, אך האיווי נותן פטור תמיד, ולא ניתן להכחידו. ולכן הוא כוח חיוני היוצר את מסלול התשוקה של כל סובייקט, והוא אחד ויחיד אף שיש לו פנים רבות. לפי לאקאן "האיווי במהותו הוא איווי לאיווי אחר" לכך יש כמה פירושים הרצון להיות אובייקט תשוקה של האחר והרצון לקבל – ממנו הכרה; הרצון לנכס את האובייקט האיווי של האחר; התשוקה כלפי האחר הראשוני. התנועה היא מבפנים החוצה, היא נוצרת בתביעה.
"האיווי הוא פרדוקס, אנו רואים בטעות את "הדבר עצמו" כאילו שהוא דחיה של "הדבר עצמו" אנו רואים בטעות את מה שהוא למעשה ההגשמה של האיווי כאילו הוא החיפוש ההרסני אחר האיווי. כלומר מימוש האיווי אינו מבטל בעצם היותו "מוגשם" או "מסופק במלואו" אלה בהיותו מיוצר ככזה, על תנועתו המעגלית. המועקה הלאקאניאנית אינו עולה כאשר אובייקט סיבת האיווי נעדר, זהו אינו החסר של האובייקט שגורם למועקה אלה להפך. זוהי הסכנה שבהתקרבות יתרה אל האובייקט ובכך כאובדן החסר עצמו, זו היעלמות האיווי הגורמת להופעת המועקה."
האיווי חייב להמצא, הוא היה מתבטא בדת ובמרד בדת. האיווי נמצא במיניות ובמלחמות. כיום האיווי מוצא את דרכו דרך התרבות והאומנות במקרים ספציפיים מאוד. אך מה שיותר מעניין הוא שההיפר נשגב אינו מתגשם. האיווי לא מתמלא באמת. המלחמות לא באמת הורגות, המיניות לא באמת מסופקת והחדשות רוב המקרים משקרות. אפילו המוות והמיניות "כמו בסרט". האלוהים אף פעם לא היה, אבל הוא סיפק את הצורך. הצורך הזה דורש מאיתנו הגשמה, כותב את התסריט של המלחמה ושל סרטי הפורנו בעצמו.
"הפנטזיה מציינת בתיאוריה הלאקאניאנית את יחסו הבלתי אפשרי של הסובייקט לאובייקט סיבת האיווי. על פי רוב הפנטזיה נתפסת כתסריט המגשים את איוויו של הסובייקט. הגדרה בסיסית זו הולמת למדי, אך כל זאת בתנאי שנבין אותה באופן מילולי: מה שממחיזה הפנטזיה אינה סצנה שבה מוגשם האיווי ומסופק במלואו אלא להפך, זוהי סצנה המגשימה וממחיזה את האיווי ככזה. נקודה יסודית בפסיכואנליזה היא שהאיווי אינו נתון מלחתחילה, אלה יש להבנותו, וזהו בדיוק תפקיד הפנטזיה לשרטט את נקודות הציון של איווייו של הסובייקט, – לנקוב באובייקט שלו ולאתר את העמדה שהוא תופס. רק באמצעות הפנטזיה הסובייקט מתכונן כמתאווה: באמצעות הפנטזיה אנו לומדים כיצד להתאוות."
"הפרדוקס של האיווי הוא שהאיווי מציב בדיעבד את סיבתו שלו, דהיינו, אובייקט סיבת האיווי הוא אובייקט שניתן לתפסו רק על ידי מבט ה"מעוות" על ידי האיווי, אובייקט שאינו קיים עבור מבט "אובייקטיבי". במילים אחרות, אובייקט סיבת האיווי בהגדרתו תמיד נתפס באופן מעוות כיוון שמחוץ לסילוף זה, "כשלעצמו", הוא אינו קיים משום שהוא אינו אלה גילום, מטריאליזציה של אותו סילוף עצמו, של עודפות זו של בלבול ומבוכה כפי שהם מוכנסים על ידי האיווי אל תוך מה שמבכונה "המציאות האובייקטיבית". האובייקט של סיבת האיווי הוא לא כלום "באופן אובייקטיבי", אף על פי שאם נתבונן בו מפרספקטיבה מסוימת הוא יקבל צורה של דבר מה. הוא "דבר מה צער" הנוצר על ידי "לא כלום".האיווי "ממריא" כאשר דבר מה, אובייקט הסיבה שלו, מגלם. נותן קיום פוזיטיבי ל"לא כלום" שלו, ל"ריק" שבו. ה"דבר מה" הזה הוא האובייקט האנמורפוטי, מראית עין צרופה שניתן לתפוס אותה בבירור רק על ידי התבוננות מן הצד. זוהי בדיוק הלוגיקה של האיווי אשר מסווה את האמרת החכמה הידועה לשמצה "הכלום בא מן הכלום" בתנועה של האיווי "דבר מה בא מן הכלום", אובייקט סיבת האיווי הוא מראית עין צרופה, אך הדבר אינו מונע ממנו מלעורר שרשרת שלמה של תוצאות אשר מסדירות את חיינו ה"מטריאליים", ה"אפקטיביים" ואת מעשינו."
כפי שלאקאן חושב וזאת אינה השמתו, שהתנהגות האיווי צריכה להיות מוסברת על ידי היגיון. לאקאן עושה שיפוט פרשני וקובע אותו כאנליטי על ידי הפסיכואנליזה. השאלה הלגיטימית "אבל למה" צצה גם אצלו, כמו אצל ילד שמחפש את הסיבה, הסיבתיות היא צורך. אך בפיזיקה קוואנטית למשל ההגיון מתנהג בצורה שונה. כפי שה"אין" נמצא שם כקביעה. ההיפר נשגב נמצא שם כצורך, מוצא את דרכו להגשמתו של עצמו. כמו התנועה של התפוח הנופל של ניוטון זה פשוט התנועה של התפוח הנופל של ניוטון, עד שיוכח אחרת. הצורך בסיבתיות הוא צורך בסובייקטיבציה כפי שהיום היא פחות ופחות רלוונטית.
הפחד והאימה מאלוהים ספקו את האיווי, את התשוקה בסיפוק עצמי. אך האיום אף פעם לא התגשם, או התגשם בדיעבד כפרשני דמיוני. כיום יש המון איומים הנמצאים על פני השטח שאינם באמת מתגשמים בסופו של הדבר, כביכול. והם גם לא צריכים. כפי שמלמדת אותנו המיניות, הסיפוק הוא לא לא כשהסיפוק נגמר, אלה בהסתפקות, או בתהליך ההסתפקות של הסיפוק, הסיפוק של התשוקה. זה מתבטא בתרבות הסאדו מאזוכיסטית, הבדס"מ. הסדיסט מסתפק מההתכוונות לכאב. והסדיסט מסתפק מהמחשבה של ההשפלה והכאב.
ז'אן בודריאר "סימולקרות וסימולציה"
לעזרת ההסבר של איך יכול להתקיים הנורא מכל ועדיין לגרום להנאה אשתמש במושג הסימולקרה. מתוך הספר "סימולקרות וסימולציה" של ז'אן בודריאר. "הסימולקרה לעולם אינה זו שמסתירה את האמת זו האמת שמסתירה שאין אמתי שהסימולקרה היא אמיתית." "לסימולקרה מקור לטיני. היא דימוי, מראית, מראית עין, רוח רפאים, ישות פנטסטית, – שניחנה במראה של משהו או מישהו שנדמה כישנו. הסימולציה היא שם פעולה הנגזרת מין הפועל simuler , שמשמעו התחזות, הופעה של משהו כממשי מתוך כוונה להטעות, לתעתע, לבלבל, להוליך שולל, ליצור אשליה."
"כיום ההפשטה כבר אינה זו של המפה, הכפיל, המראה או המושג. הסימולציה כבר אינו סימולציה של טריטוריה, הוויה מושאית, עצם. סימולציה היא התחוללות של ממשי חסר מקור או ממשות באמצעות מודלים של היפר ממשי. הטריטוריה כבר אינה קודמת למפה, וגם אינה מאריכה ימים אחריה. מעתה ואילך, המפה קודמת לטריטוריה. זוהי קדימות הסימולקרה, המפה היא שמחוללת את הטריטוריה. אבל שוב לא מדובר במפה או בטריטוריה. משהו נעלם, ההבדל הריבוני בין האחד לאחר, שהקנה קסם להפשטה. שכן ההבדל הוא היוצר את השירת המפה ואת קסם הטריטוריה, את המגיה של המושג ואת קסם הממשי. המדומיין של הייצוג מגיע לשיאו ושוקע בה בעת במצולות הפרויקט המטורף של הקריטוגרפים השואל לחפיפה אידיאלית בין המפה לבין הטריטוריה נעלם בסימולציה בפעולתה געינית וגנטית, – וכולל אינה מסתכלת, אין עוד בנמצא מראה של ההוויה. ושל התופעות, של הממשי ושל מושגו. כבר אין חפיפה מדומיינת, המזעור הגנטי הוא הממד של הסימולציה. הממשי מיוצר מתאים ממוזערים תבניות, זכרונות ודגמי הוראה, ומהם ניתן לשעתקו אינספור פעמים. הוא לא חייב עוד להיות רציונלי, מפני שכבר אינו נמדד ביחס להכראה מסוימת, אידיאלית או שלילית. הוא אינו אלה תפקודי למעשה. כבר אינו ממשי. שהרי אף מדומיין אינו עוטף אותו עוד. הוא היפר ממשי, תוצר של סינתזה של מודלים מצורפים להיפר מרחב נטול אומוספירה. במעבר למרחב שעקומה שלו אינה עוד זו של הממשי וגם לא של האמת, נפתח אפוא עידן הסימולציה בחיסול כל מושאי ההוראה, גרוע מכך, התחייתם המלאכותית במערכות הסימנים, חומר גמיש יותר מן המובן, המציע את עצמו מערכות שווי הערך, לכל הניגודים הבינאריים, לכל האלגברה הצירופית. "
"שוב לא מדובר בחיקוי, בהכפלה, אפילו לא בפרודיה. מדובר בהמרה של הממשי בסימנים של הממשי, כלומר בפעולת הרתעה של כל תהליך ממשי באמצעות כפילו התפקודי, מכונת איתות מטא יציבה תוכניתית, ללא פגם, המציעה את כל הסימני הממשי להיווצר זו – פונקציה החיונית של הדגם במערכת של מוות, או של תחיה לאירוע המוות עצמו. מעתה מוגן היפר ממשי בפנים המדומיין ומפני כל הבחנה בין הממשי למדומיין. אינה מותיר מקום אלה בחזרה המסלולית של דגמים ולהתחוללות סימולטיבית של ההבדלים."
חשוב לציין שכשהאדם הפשוט היה הולך לכנסיה, הוא היה יודע שהוא מפחד מאלוהים. ואסור לו לחטא ולעבור על החוקים אחרת הוא יענש. קובע החוק הינו הדבר הכי נוראי והכי יפה בעולם. היראה מאלוהים סיפקה את האיווי. בצורך בסיפוק התשוקה בנשגב מתגשם גם בבדסמ. הפנטזיה הכי קיצונית והפחד הכי גדול מוגשמים באותו הרגע, במסגרת הסימולציה של הדבר הכי נורא והמספק ביותר כמובן. כמו בצפיה בסרט אימה, הפחד הוא אמיתי, בניגוד לאובייקט המפחיד על המסך. החור השחור והאפל הזה דורש את המילוי, הוא דורש לספק את עצמו. אצל כל אחד החור השחור הוא שונה כמובן. אחד הדברים המשותפים הינו המוות. הצפיה במוות על המסך בין אם הוא אמיתי חדשותי או מבוים קולנועי, מספק את הצורך במילוי החור השחור של הפחד הכי גדול.
החורים השחורים האלה מספקים פחות ופחות. סרטי אימה כבר אינם מפחידים כפי שהם היו בתחילתו של הקולנוע. החדשות על הרג אונס וגניבות כבר אינם מספקות כפי שמספקות החדשות של דאעש עם הדימוי המדויק המספק בצורה אולטימטיבית את הצורך במילוי האיווי. הדימוי על המסך כמו ישו הצלוב מספק את הצורך בהתקרבנות, או קורבן אדם בתחילתו של המונותאיזם.
יש סיבה למה בני אדם אוהבים סמים. לא בגלל הטעם. הוויסקי הוא מר והסיגריות עושות ריח רע. ההתמכרות היא להרגשה, החוויה שלאחר מכן. האלכוהול הוא בכלל מר אבל גורם לשיכרון. הבחנה פשוטה למדי. אך יש היחס לויזואלי, כמו גם לחוותי. למשל הבהייה במסך החדשות. המראה עצמו הוא לא מהנה בשום דרך, אלה יש פה התרגשות מהיראה. ההנאה מהתרגשות זאת. כמו בסמים, יש גם התרגלות, ברגע של החוויה הקיצונית המהנה של היראה, חוויה פחותה לא תהיה מהנה.
ההיפר נשגב שמין המסך
בקורולציאניזם, האובייקטים מסביבינו הם מסכים שמקרינים את האובייקט, אך במסך גם משתקף האדם כשהוא מתבונן בו. האדם משתקף ביראה בו הוא מתבונן, הוא נוצר מתוך האיווי. האדם משתקף על המסך של הסמארטפון דרכו הוא צורך את התחליף של היראה העכשווי. קריאת החדשות המחרידות על הרפתקאות דאעש. אך ההיפר נשגב נוכח לא בחדשות, אלה בהשתקפות, ההשתקפות היא הצורך. אותה ההשתקפות היא החלק העיקרי. כיוון שהיא – ההשתקפות, האיווי. המסך הוא סימולקרה לנשגב, העתיק והדתי, כשהדבר הנמצא מעבר לתפסה של האדם מייצג את עצמו דרכו.
המסך של הסמארטפון הוא כבר חלק עיקרי ובלתי נפרד מהאדם. איבד פנימי. התמזגות עם האחר הגדול של הטכנולוגיה. כמו האחר הגדול האלוהי שכבר הפסיק להשפיע. במסך זהו איווי שונה כל פעם מחדש. המלחמות, שרובם בשם הדת והערך. הקריסה הכלכלית, כשכסף כבר לא קיים. אותו הקווזי אובייקט האולטימטיבי הפך להיות לוירטואלי. השינוי הזה הוא חסר חשיבות לחלוטין. הקווזי אובייקט הזה עדיין קיים כמגשר, אך לא מגשר פיזי, אלה מגשר סמלי. בדיוק כמו פעם בני אדם היו מדברים אחד עם השני, היום בני אדם מדברים אחד עם השני דרך האפליקציה וואטסאפ, וזה אפילו יותר משמעותי ואינטימי, כיוון שהוא רק הסמלי. הוא השלב המוקדם של להעביר מחשבות בצורה ישירה ולא מחייבת.
החוויה הישירה
אך לא רק המסך, הסימולקרה יכולה להתרחש גם בעת חוויה ממשית, כמו למשל צניחה חופשית, ספורט אתגרי, המיניות החדשה – הבדס"מ. הדבר הנורא מכל עובר סינון ובקרה. מילת הביטחון היכולה להפסיק את הפעילות הסשן במיידית פועלת כמנכיחה של הסימולקרה. ה"אונס" הוא לא אמיתי, אלה מוגדר ומחושב היטב לפני. זאת המיניות החדשה, המיניות של ההיפר נשגב.
"עבד, התענגות, אדון. על סאדיזם ומזוכיזם בפסיכואנליזה - וביקורת התרבות." של יצחק בנימיני "סאד ומזוך , אנשי המאות ה 18 וה 12 , הטבועים נחרצות במרחב האצולה האירופאית, מייצגים במידה רבה את המעבר מחוותה התרבות המערבית מההדמוניה של משטר הרוח הדתי לתיעוש הולך וגובר כמו גם להשלטת הדומיננטיות של התבונה האנושית מדעית. התרחשות זו פעלה למעשה בשני צירים: 1 התגוננות המסורת הדתית נוצרית, הקתוליות במיוחד. 3. עליית הבורגנות הבורגנות על חשבון האצולה והמסורת הדתית. אצל סאד ומזוך קיימת התרסה כנגד אותם עולמות רוחניים חונקים: הדתוית הישנה והטובה של הקתוליות הציעה במיוחד את הכפייתיות של "חוק האב", האוסר על העונג הגופני; ואילו ה"דתיות" השניה, הבורנית תבונית, בקשה גם היא למנוע באופן כפייתי את העונג הגופני. אך הפעם בשם המידות הטובות האוניברסליות, כאשר החוק הכפייתי הוא מעתה מצפוני פנימי תבוני – ללא צורך בהיעזרות בגורם חיצוני אלוהי."
"באופן רציונלי ביורוקרטי, מעצב סאד את גופות נמעני הכאב שלו לפיסול בבשר, לעיצוב פונקציונלי להתענגותו. הזין והאביזרים משמשים אותו כמסמרים לחיבור קרשי הבשר לניסורם, התכתם, גריסתם... בתפישה העולם הניוטונית מכנית הזו מתכוננת דת חילונית, הממירה אובייקט באובייקט: השוט והמגף ממירים מערך הסמלי את מטה, הכהן וכוס הקידוש. באופן זה השיח הסאדי מזוכי ריטואלי ממקם את עצמו לצד הריטואלים הדתיים, כאשר הכאב אינו אלה הסמלה פרפורמטיבית למשמעות אחרת: השוט אינו זה שמכאיב, אלה השוט כמו אומר "עכשיו כואב לך!", המזוכיסט אינו מתענג על המכה, אלה מתענג על הסימן הלשוני : "עכשיו הכו אותי... עכשיו כואב לי". הכאב והעונג אינם תחומים כגוף הממשי בלבד, אלה עוברים גם תהליכי אלגוריזיציה והפשטה."
"במסגרת העמדה הפארודית לבורגנות קיים אצל סאד ניסיון לחמוק מהמבט מותקף העובדה שהוא אומר להוות את הסמכות העליונה של המבטים: הוא מביט, ואילו אחרים מובטים ומוצצים, נפלשים על ידי המבט האלים. כנגד זאת אצל מזוך מצויה דווקא כנות, שהרי כל כולו כמו אומר: "ראו אותי! הביטו בי!" זאת משום שהוא זקוק למבט לאישור הסובייקטיביות שלו. אולם אצל שניהם מניעת המבט מחד גיסא והצורך המתמיד במבט מאידך גיסא, מקורם בנרקיסיזם והמציב את עצמו במרכז ההוויה."
תרבות הבדס"מ. "זהו מושג-על המאגד תחתיו מספר תתי-מושגים: Bondage - B – כבילה. Discipline - D – משמעת. Domination & Submission - D&S - שליטה וכניעה.Sadism & Masochism - S&M - סאדיזם ומאזוכיזם
על מנת שמערכת יחסים כלשהי תיחשב למערכת יחסים מסוג זה היא חייבת לכלול בראש ובראשונה העברה מודעת של שליטה מצד אחד לידי הצד השני, אך אינה חייבת לכלול את כל המאפיינים המשניים של הפעילות הזאת. המשתתפים בפעילויות ה-BDSM מגיעים מכל המגדרים והנטיות המיניות. כתוצאה מכך, קבוצות BDSM היו בחזית הניסיונות ליצור קרקע משותפת בין הטרוסקסואלים, ואנשים מקהילת הלהט"ב. אנשי ה-S/M נמצאים בכל מקום. קיימים ארגונים לאומיים ומקומיים עצמאיים התומכים באלה החיים את סגנון החיים של ה-BDSM."
המיניות הזאת מאוגדת בספר חוקים שלם ומדוקדק. "שפוי בטוח ובהסכמה" הוא החוק הראשון החשוב ביותר. "מילת הבטחון" זהי מילה שמסוכמת לפני כל פעילות, או כניסה ל"מרתף התענוגות/עינויים". לפני כל פעילות בעלת אופי סאדו-מאזוכיסטי מתבצע בירור גבולות, מה מקובל ומה לא. כדי לא באמת לעבור את הגבול לחורבן הממשי. תנאים הכרחיים לקיום הסימולקרה. כמו בסרט אימה, הפחד הוא אמיתי, אך האובייקט המפחיד אינו קיים בעצם. ההגשמה של הצורך יותר חשובה ויותר מספקת מהגורם. צפיה בחדשות מספקת לא כי זה אמיתי וכי דבר נורא כלשהו באמת קרה. הסדיסט לא באמת נהנה להכאיב, אלה הוא נהנה מההתכוונות להכאיב. אין שום דבר מספק בלהכאיב ובלהרוג, מעבר לזה שהרעיון לא באמת שחזור. הסדיסט יכול להתכוון לכאב פעם אחרי פעם מבלי שהאובייקט שלו הוא מכאיב יגמר. כמו כוס יין שמתמלאה כל פעם מחדש. זה מחליף את הצורך בלמלא את הכוס כל פעם מחדש ונותן משמעות חדשה לסיפוק. מי ירצה לשתות יין אמיתי ששתית יתר יכולה לגרום להקאות, אם אפשר לשתות מהכוס היין שלא נגמרת ולא גורמת להקאות?
מאותה הסיבה, תפקיד של קולנוע האימה הוא חשוב מאוד. אף כמו כל סם, הסיפוק דורש יותר.אפשר אפילו להתכוון שאם לא היה קולנוע אימה – איך היינו מספקים את הצורך באימה? האם קולנוע שעוסק ברצח הקטין את כמויות הרצח בין האנשים שצפו בו? בסרטו של קובריק "התפוז המכני" בסצנה שבה אחד השחקנים קשור מול המסך עם הדימויים הנוראיים הרצים מולו מבלי שתהיה לו את היכולת למצמץ או להזיז את המבט. הכוונה של העינוי היה בעצם לספק את הצורך של הצופה, ליצור סוג של "קדוש" שכבר אין לו את הצורך למלא את החור השחור והנוראי מכול המלא פנטזיות ופחדים. אפילו הצפיה בבנאדם שצופה בתכנים הנוראים שהיו על המסך – מספקת חלקית. אבל מה קורה כשכל הדברים הנוראיים שמראים לנו בחדשות יפסקו כי הדימוי שלהם כבר אינו יספק? כשהצפיה בסרטונים של דאעש תהיה כמו עוד סרטון יוטיוב. נצתרך להמציא בעצמינו את הפחדים של עצמינו. נצתרך לעלות באוב את המתים ולצפות בהם מתים שוב דרך מסך האייפון.
אותו הנשגב המתעורר עקב חרדה ופחד שאדמונד ברק תיאור, היא תחושה פיזיולוגית מוכרת. תחושת פחד חרדה או כאב מעוררות תסמינים פיזיים. בעד "התגלות" לאותם הרגשות כגון חרדה פחד כאב וכו, הגוף מגיב ומפריש חומרים שמשכחים כאבים, מרכזים, וגורמים לשינוי במצב רוח. למשל אנדורפינים (Endorphin) הם חלק מקבוצה של חומרים כימיים המצוים באופן טבעי במוח, ומסייעים לשיכוך כאב ולשיפור מצב הרוח, בדומה לאופיאטים. נהוג להגדירם כנוירומודולטורים, חומרים המשנים את הפעילות של התא הבתר סינפטי או - מווסתים את פעילותו. האנדורפינים משתחררים בעת פעילות גופנית מאומצת, יחסי מין, שמחה, חיוך, צחוק, עיסוי, בהיה בחדשות בסארטפון וקולנוע. אותה החוויה האלוהית היא בסך הכול הנאה מיראה. חוויה זאת מוכרת מאוד להשפעה מסמים כמו אופיום ומורפיום מתקשרים לאותם קולטנים במוח אליהם מתקשרים האנדורפינים, דבר העשוי להצביע על תפקידם של נוירומודולטורים אלה.
זה בדיוק מה שקורה בחדרי החדרים בין הסדיסט למאזוכיסט. אם לוקחים שוט, שנראה מאוד כואב. עם כל החוקים של הסימולקרה בתוספת של אלמטים מסרט אימה. הקורבן מתחיל לפחד. כמו על מסך הקולנוע כשלא רואים את הבשר הנחתך והדם הנשפך החוצה כיוון שהצופה סוגר את העיניים ומדמיין את זה הרבה יותר טוב מכל אפקט קולנועי. הבדסמ משתמש בדמיון ובזכרון. אם מחסירים את המכה מהאפקט של המכה, האנדרופינים עדיין יופרשו במוח. אם מחסירים את האלוהים מהאיום שלו, זה עדיין יתן אפקט אופיום. כמו גם בקולנוע, חדשות, ספרות, אומנות וכו.
צליל ההיפר נשגב
בתרבות העכשווית של ג'נרים שונים במוזיקה קיים סגנון הנקרא "בלאק מטאל" ("Black Metal"). סגנון מוזיקה זה התפתח בעיקר מג'אז שמתבטא בשבירת מקצבים ופאנק שמתבטא בעיקר בשבירת המוסכמות של התקופה בה הוא היה קיים. סגנון זה מתבטא בעיקר במלודיות קודרות, דיסטורשן צורמני, תיפוף מהיר ואגרסיבי וצווחות גבוהות וחורקות. השירה בבלאק מטאל היא ביטוי למרד בשירה הכנסייתית המסורתית.
מעבר להשפעות המוזיקאליות לסגנון הבלאק מטאל יש רקע משמעותי מאוד במרד לנצרות. מקורות הבלאק מטאל הגיעו מסקנדינביה בתחילת שנות ה80 של המאה ה20. חברי להקות הבלאק מטאל שרפו כנסיות. בנוסף לכך בזמן ההופעות היו שופכים דם, לובשים תחפושות וצובעים את הגוף בסימנים המבטאים תרבויות פאגאניות. המילים של השירה לחלק מהלהקות היו מילים המבטאים שינאה ובוז לנצרות. כיום המילים הם ביטוי לאפל. כמו גם בזמן ההופעות, המופיעים היו שוחטים חיות עם קרניים על הבמה ושופכים על עצמם את הדם. כיום כמובן משתמשים בצבעי מאכל ובובות.
הסיבה שחברי הלהקות האלה השתמשו בסימנים מובהקים מהנצרות היא סימולקרה לשטן. מקימי הזרם בלאק מטאל השתמשו בכוונה בסימנים המבטאים אלמנטים שליליים בנצרות כדי להרחיק את הנצרות מהם. במקור הנצרות השתמשה בסימנים האלה, למשל עז, שור או חיה עם קרניים אחרת. החיה הזאת מסמלת את האל בדתות קדמוניות. אותו עגל הזהב הוא ביטוי לדת ה"לא נכונה".
במידה מסוימת חברי הזרם חזרו לדת הפרה מונוטאיסטית בהקרבת החיה. קיימות גם שמועות שחברי הבלאק מטאל היו בעצם חברי "כת השטן" בה הקריבו בני אדם. כמובן שכיום חברי הלהקות בלאק מטאל לא מקריבים חיות, ולא מקריבים בני אדם. הם אנשים נורמטיביים לחלוטין שמתמשים בצבע אדום במקום דם וגולגולות מודפסות בטכנולוגיות תלת מימד כדי להציג סימולקרה לאנטי דתיות וממסדיות. בלאק מטאל זו דוגמה מצוינת להיפר נשגב. אותו הטקס הדתי הקדום הוא בעצם טקס של הופעה חיה של להקה.
היפר נשגב סינגולרי פלורלי
ג'ק לוק ננסי מדבר על האדם כמנוכר מעצמו, חי בתחושת ניכור כוללת. האדם איבד את המשמעות ונשאר רק עם הצורך. אותו הצורך הנשאר הוא הצורך העמוק ביותר, האיווי הנשאר בנו למילוי. האדם היחיד המעלה את הסוגיה הזאת לדיון מנכיח את איבוד המשמעות. ההויה של האדם מתקיימת כשמתקיים שיתוף, being-with-one-other. הסינגולריות של האחד היא בלתי ניתנת לניתוק מהווייתו עם האחר. גם ההויה וגם המשמעות אינם מתקיימים מבלי אחד השני ובלי קיום השיתוף המחזורי בינהם.
להיפר נשגב אין שום משמעות אם הוא אינו משותף עם האחר. לאחר גם אין משמעות אם אין שיתוף בינו לבין האחרים. תחושת הנאה מפחד ואימה במקרה הסכיזופרני היחידני הפרטי, אינו מתקבל בחברה ובחיי הקהילה. טקסים דתיים היו בדרך כלל כביטוי לחיי קהילה, וגם אם הטקס מבוצע בצורה פרטית המשמעות שלו היא שהוא מבוצע בצורה פרטית והוא מסופר ומשותף לאחרים. כמו גם הבהיה במסך הסמארטפון ברשתות החברתיות. לארוחת בוקר אין שום משמעות אם היא אינה מצולמת ומיד משותפת בפייסבוק טוויטר ואינסטגרם, כמו לכל פעילות פרטית. ה"ביחד – ness" של רשתות החברתיות האינטרנטיות היא אותה החוויה כמו בקהילות דתיות וטקסיהם.
לאדם אין משמעות, כי הוא המשמעות, אך אין זה אומר שהאדם התוכן של המשמעות, הגשמתה או התצאה שלה. האדם הוא המשמעות בכך שהוא האלמנט שבו המשמעות יכולה להיווצר ולנוע. יותר מכך, המשמעות נוצרת מעצם התקשרות שלה בין ה"אני" ל"עצמי" כמו גם בין ה"אני" לאחר. כמו גם ההוויה עצמה ניתנת לאדם כמשמעות, היא התנועה. בדומה למבנה של האיווי. "האיווי הוא פרדוקס, אנו רואים בטעות את "הדבר עצמו" כאילו שהוא דחיה של "הדבר עצמו" אנו רואים בטעות את מה שהוא למעשה ההגשמה של האיווי כאילו הוא החיפוש ההרסני אחר האיווי. כלומר מימוש האיווי אינו מבטל בעצם היותו "מוגשם" או "מסופק במלואו" אלה בהיותו מיוצר ככזה, על תנועתו המעגלית."
ההיפר נשגב הוא מימוש המשמעות מעצם הרס המשמעות הנוצרת כסימולקרה למשמעות הממשית – הריק. המימוש נוצר בתוך זמן, תנועה מעגלית, שיתופו עם האחר. זיהוי המרווחים בין האחר ל"עצמי", זהו פיסול בנגטיב, המייצר את המשמעות. או במילים אחרות, מימוש האיווי מעצם הרס המשמעות הנוצרת כסימולקרה למימוש האיווי, כשהאיווי הוא הנגטיב להוויה. אותו הנגטיב ההקשרים עם האובייקטים האחרים. האיווי זהו תנועה מחזורית מעגלית שזזה לכל הכיוונים באותו הזמן.
ה"אנחנו" נאמר מעצם הטוטאליות של כל ההוויות, בצורה הסינגולריות הפלורית ההכרחית. אנחנו מנכסים לעצמינו את כל היישויות וההוויות תחת המילה "אנחנו". החוויה הקבוצתית של הנשגב, האורגיה הקבוצתית הרגשית. הנשגב מתואר כטוטאלי, מאחד. האלוהים הוא בכל מקום, בכל דבר ובכל הזמנים. אותו האנחנו מתנשא בלהיות המשמעות של הכול, בעל האישור לכתוב את החוקים מחדש. אך מעצם הקביעה של הכלום כמשמעות מחריב את המשמעות הזאת. לא אם נוצרת סימולקרה לאיווי, כדי להגשימו, בצורה בינלאומית. במקרה גלובלי כזה, הסימולקרה של האיווי יכולה להחריב את הסובייקט מעצם העצמתה של הסימולקרה בצורה קבוצתית.
אך החורבן של הסובייקט מעצם העצמתה של הסימולקרה לאיווי, תהיה אך ורק אם האיווי הוא אינו מתקדם ועדכני. כמו בסמים, מנה קטנה יותר או חלשה יותר אינה תספק. כיוון שהגשמה של האיווי דרך הסימולקרה אינו באמת פוגע פיזית, אם השמירה של מילת הבטחון והגבולות נוכחת. כדי לא באמת לחשוף את הממשי. אלה להתאחד עם הממשי דרך ההתמזגות בין הסובייקט לאובייקט לסובייקט סינגולרי פלורלי, שמייצר ומגשים את האיווי שלו בתנועה מעגלית מחזורית ניצחית, בלא צורך הסימולקרה. כאורגניזם יחיד, כבשר חשוף, חי ומבעבע. רחם הפוך. ה"אנחנו" לא יהיה רלוונטי ברגע הזה.
הסופרפוזיציה של היפר נשגב
כפי שאפשר ללמוד עד כאן, הספר (frontier) של התפיסה האנושית הוא האיווי, והזמן. אלה שני המקומות שאפשר לבחון אותם כאפשרות הקצה. אפשר לסכם את שני הקצוות ולשאול את השאלה "האם היית חוזר/ת בזמן ושוכב/ת עם עצמך?". השאלה הזאת מקיימת את שני הקצוות, את קצה הפרדוקס הזמן כתנאי לתפיסה האנושית. ואת קצה האיווי הלאקאניאני, כתנאי לשאיפה האנושית (או הרצון לעוצמה).
אם בוחנים את ההיפר נשגב כסימולקרה לאיווי, אפשר לבחון את האיווי כסימולקרה, מתקיים ולא מתקיים בו זמנית. על ידי הניסוי המחשבתי של שרדינגר. בו מניחים חתול בתיבה אטומה; בתוך התיבה נמצא מתקן ובו אטום בודד של חומר רדיואקטיבי, שיש לו הסתברות של 50% בדיוק להתפרק במהלך הניסוי. אם יתפרק החומר, ירגיש בכך חיישן המצוי במתקן שבתיבה ויגרום לפליטת רעל שימית את החתול; אם לא יתפרק החומר, יישאר החתול בחיים. בתום הזמן הקצוב לניסוי פותחים את התיבה ואז יודעים אם החתול חי או מת, אבל מה מצבו כל עוד התיבה סגורה? התשובה המתבקשת, לשיטתו של בוהר, היא: "לא חי ולא מת, אלא חצי מזה וחצי מזה". כפי שהאלקטרון הוא גם גל וגם חלקיק. כשמודדים אותו הוא מתנהג כמו גל וכשלא – כמו חלקיק.
אם מחליפים את החתול באיווי, הסימולקרה היא בעצם התיבה. במצב שבו האיווי גם מתמלא, וגם לא מתמלא, בו זמנית. אדגים זאת עם תרבות הבדס"מ. השולט עושה "סשן אונס" לנשלטת שלו. כמובן שזהו לא אונס אמיתי, יש מילת בטחון וגבולות. אם תאמר מילת הבטחון שסוכמה לפני – הסשן נפסק. אם הגבולות הקריטיות שהובחנו לפני נשברים – נאמרת מילת הבטחון. אך מבחינת הנשלטת האונס קיים, היא חווה את כל ההשלכות הרגשיות של המצב הזה, הפנטזיה מוגשמת לחלוטין. אבל היא לא חוותה את ההשלכות השליליות של האונס.
אפשר לבחון את ההיפר נשגב כסופרפוזיציה של מילוי האיווי. ואפשר לבחון את ההיפר נשגב כאפשרות תפיסת הזמן נשברת כאיווי. לדוגמה, אם קיימת פנטזית חזרה בזמן וקיום יחסי מין עם עצמך. השאלה האם מילוי האיווי פה הוא החזרה בזמן, שבירת מושג הזמן כפי שהוא נתפס על ידי קוראליזם. אבל אי אפשר באמת לחזור בזמן (או שכן?). אפשרות החזרה בזמן היא מילוי פנטזיה שלפי פיזיקה קוונטית - מציאות. מה עושים לאחר שחוזרים בזמן, האם העובדה שחוקי הזמן נשברו – זהי סיבה לשבור את שאר הגבולות?
השאלה שאיתה מתמודדת הספרות המדע הבדיונית למשל, היא לשאול מה יקרה באמת אם מסע בזמן יהיה אפשרי. אם חוסר הזמן הוא מילוי האיווי. התשובה לשאלה הזאת היא, שהאפשרות של חוסר הזמן זהו לא מילוי האיווי, אלה האפשרויות של חוסר הזמן פותחות יותר דרכים למלא את האיווי. אם התופעה של היפר הנשגב יכולה להתקיים בלא תלוי הזמן, קאנט היה אומר שהזמן לא קיים. "אם אתה חייב – אתה יכול". זאת אומרת, אם הזמן לא חייב להתקיים, הוא גם יכול לא להתקיים. כיוון שזאת הבחנה פרשנית ולא אנליטית. חוסר האפשרות של הזמן יכול להתקיים כפרשנות, ולא כהבחנה אונטולוגית. ואני מודע לחלוטין שהמסקנה הזאת היא אינה אנליטית קאנטיאנית. לפי קאנט התנאי לסיבתיות היא קיום הזמן.
הפרקטיקה האומנותית שלי
כאן אציג את הפרקטיקה שלי שפתחתי בזמן לימודי התואר השני באומנות בבצלאל שמתקשרת ישירות במושג ההיפר נשגב.
ביבליוגרפיות.
"THE SUBLIME" בעריכת סימון מורלי. הקדמה ע"מ 12-17
"ביקורת התבונה הטהורה" עמונאל קאנט. הוצאת "מחשבה" מוסקבה 1994. מבוא, הקדמה, פרק ע"מ 27-65
"ביקורת כוח השיפוט" אמנועל קאנט. הוצאת "מחשבה" מוסקבה 1994.
"סימולקרות וסימולציה" ז'אן בודריאר. הקדמה ע"מ 7-9
"התבוננות מן הצד, מבוא לז'אק לאקאן דרך תרבות פופולרית" סלבוי ז'יז'יק. הקדמה. ע"מ 13 – 28
"עבד, התענגות, אדון. על סאדיזם ומזוכיזם בפסיכואנליזה ובביקורת התרבות" בעריכת יצחק בינימיני ועידן צבעוני. הקדמה ע"מ 9-16. ע"מ 38-52. ע"מ 184-190.
ז'אן-פרנסואה ליוטאר, הסברים על הפוסטמודרני, תרגום: אמוץ גלעדי, תל אביב: רסלינג, 2006.
יצחק בנימיני, " 'והוא צלוב': לגנאלוגיית הייסוד הנוצרי של סובייקט-המסך", מותר, גיליון 21, 2014.
נורית כנען-קדר, האמנות הנוצרית בימי-הביניים: מושגי יסוד, תל אביב: אוניברסיטה משודרת, 2009.
ז'אן לוק ננסי "ההוויה הפלורלית הסינגולרית" 2000. הוצאת אוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה.
ראיון עם ניקולה מסקיאנדרו על ידי דומיניק אירטנקף 2012. מגזין אבנגרד מטאל
