חזי
קראו לו חזי. חזי היה גבר בן 30, וחזי היה עיוור. אף אחד לא יודע האם חזי היה עיוור בלידה או שמה יום אחד התעוור בפתאומיות. חזי אף פעם לא היה זורם בשיחה על מצבו שנתפס בעיניו הלא רואות כמצב בעייתי. אבל חזי לא היה בנאדם דכאוני, הוא היה אוהב להסתובב בעיר עם העוזרת השותקת שלו. חזי אהב להיות בשוק. יום אחד חזי סיפר לעוזרת שלו למה הוא אוהב להסתובב בעיר, שכנראה הייתה עובדת זרה ולא הבינה מילה ממה שחזי אומר. חזי אהב את רעש העיר, את רעש המכונות שנשמע באוזניו כקונצרט מהמם. חזי אמר לעוזרת שלו
ארנק
אני בדרך לבנק, כמו תמיד זה טקס. להתלבש יפה לפני, להראות מסודר ואחראי. הטקס הזה הוא נורא חשוב, היא לא מבינה את הטקס הזה, היא עושה את עצמה מבינה אבל היא לא. לא ספרתי לה בשביל מה כל ההכנות האלה, וטוב שכך. היא לא יודעת והיא מחייכת אלי. אני מתרגש ללכת לבנק, לרדת לנחשק הזה למטה. מהצוואר עם הטעם של הבושם, לחזה עם הפטמות הזקורות. הפטמות מזכירות לי את הדרך, רמז למה שיהיה יותר למטה. אני נכנס לבנק, גל של קור מהמזגן עוטף אותי. השינוי של הטמפרטורה מעלה לי את הזיקפה. אני ממשיך לנשק בצידי ה
המזוודה
קראו לו קמיל. הוא היה גבר קשה יום, היה קם בבוקר לעבודה. וחוזר בערב לאישתו האהובה. אישתו של קמיל הייתה הדבר הכי טוב שקרה לו אי פעם. היא לא הייתה יפה, אבל היא הייתה עם לב טוב. בשבילה הוא היה חוזר הביתה כל יום, והיום העבודה הכי קשה היה מתפוגג בעינייה וחיוכה המלבלב. לאישתו של קמיל קראו יסמין. לא היה להם יותר מדי כסף, הם היו נאבקים כל חודש עם המינוס בבנק. אך האהבה שלהם הייתה כל כך חזקה שהם לא היו מתלוננים, היה להם טוב ביחד. יום אחד קמיל חזר מהעבודה, דרך דרום תל אביב. הרחובות המפוק
האב
המשרד של אבא שלי, מואר ולבן. כמו בכל משרד רופאים, על הקירות תלויות הדמיות אנטומיות עם חצים ומילים ארוכות. הוא יושב מול שולחן רחב וספריה לצידו. לאחר שיסיים לכתוב את דוח המטופל האחרון, הוא יעמוד עם הגב אלי ועם הפנים לחלון. המון כלים מתכתיים מנצנצים. נכנסתי לשאול עוד ספר. הוא תמיד כל כך מרוחק ממני. הוא מסביר לי בשקט שאסור לי להיכנס למשרדו כשהוא עסוק. אני אסכים איתו. אקח ספר נוסף באנטומיה ואלך לסלון. תיאורים של איברים, עצמות ומחלות למיניהם. הסוד לאיך שהגוף עובד, זה נורא מרתק. הספ
