חזי

קראו לו חזי. חזי היה גבר בן 30, וחזי היה עיוור. אף אחד לא יודע האם חזי היה עיוור בלידה או שמה יום אחד התעוור בפתאומיות. חזי אף פעם לא היה זורם בשיחה על מצבו שנתפס בעיניו הלא רואות כמצב בעייתי.

אבל חזי לא היה בנאדם דכאוני, הוא היה אוהב להסתובב בעיר עם העוזרת השותקת שלו. חזי אהב להיות בשוק. יום אחד חזי סיפר לעוזרת שלו למה הוא אוהב להסתובב בעיר, שכנראה הייתה עובדת זרה ולא הבינה מילה ממה שחזי אומר.

חזי אהב את רעש העיר, את רעש המכונות שנשמע באוזניו כקונצרט מהמם. חזי אמר לעוזרת שלו שהוא מעדיף לשבת על ספסל בתחנה המרכזית מאשר להיות בבית החנוק בתוך השקט המעיק. "כל מכונה יש לה אופי" היה אומר חזי לעוזרת השותקת שלו.

בנוסף לזה חזי אהב לשמוע אנשים מקללים. זה היה עושה לו טוב. חזי היה מקשיב להם וחושב שלא רק הוא לא בסדר, גם האמא של ההוא עובדת בזנות, ההיא זבל וגנבת. וזה שחזי עיוור זה היה נראה כאילו בעיה נורא קטנה ולא משמעותית יחסית למה שיש לאנשים אחרים.

אבל חזי ממש לא אהב לשמוע אנשים צוחקים. כל פעם שהיה נשמע אפילו צחוק קטן הוא היה בורח משם או מבקש מהעוזרת השותקת שלו לקחת אותו משם כמה שיותר מהר. חזי הסביר את זה לעוזרת שלו שכל פעם שהוא שומע צחוק, זה כי צוחקים עליו שהוא עיוור.

זה כאילו להם יש איזשהו סוד כמוס שהוא לא יודע והם צוחקים עליו. גברים צוחקים עליו בצחוק מתגלגל ומלגלג. והכי גרוע שזה היה צחוק נשי. זה היה מוכיח לחזי שנשים צוחקות עליו, והוא אף פעם לא ימצא את אהבת חיו, כי כל הנשים צוחקות עליו. את הילדים הצוחקים חזי היה פחות שונא, כי הם עוד יגדלו ויפסיקו לצחוק, כמו שחזי היה מסביר.

יום אחד העוזרת של חזי עזבה. חזי היה נורא עצוב, הוא נורא אהב את העוזרת שלו. היא אף פעם לא צחקה, ואפילו היה שומע אותה בוכה לפעמים בלילות. כאילו בוכה בשבילו, מרחמת ביחד איתו על מצבו העגום. חזי נורא כעס וקילל הרבה בטלפון עד שלא החזירו לו את העוזרת שלו.

העוזרת כשחזרה הייתה משונה, משהו בשתיקה שלה היה שונה. אבל חזי עדיין אהב אותה מאוד. אפילו היה מתגנב בלילה לדלת החדר שלה והיה מקשיב לה בוכה בשבילו.

בכללי חזי היה בנאדם נורא מאושר עם עצמו, רק מבחוץ הוא נראה ממורמר. ורק כשהיה שומע אנשים מקללים היה מחייך במסתוריות, כאילו הוא יודע איזה סוד שהם לא יודעים.